| s-1
| פרשת ילדי תימןהיא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, כשני שלישים מהם מיהדות תימן, בין השנים 1948–1954. |
| s-2
| ברוב המקרים הילדים אושפזו במחנות עולים או בבתי חולים, להוריהם נאמר כי הם נפטרו ונקברו , אולם רבים מן ההורים ואחרים מפקפקים בכך וטוענים כי הילדים נלקחו מהם , ביוזמה מקומית או באופן ממוסד. |
| s-3
| עם זאת, לא התגלה אף מקרה שבו הילדים המדוברים נלקחו לאימוץ ללא ידיעת ההורים , או ללא שנעשו מאמצים ניכרים למצוא את ההורים . |
| s-4
| כמה רופאים ואחיות העלו חשדות שהילדים נלקחו ללא רשות. |
| s-5
| העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקיפה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם , שהגיעו בפרק זמן קצר יחסית. |
| s-6
| מדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה , בשלהי מלחמת העצמאות ובעיצומה של תקופת הצנע , ולא הייתה בארץ תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. |
| s-7
| היה מחסור חמור במקומות מגורים ובשירותי בריאות. |
| s-8
| רוב העולים נשלחו לגור במעברות ובמגורים זמניים אחרים, במרכזי קליטה וביישובים רחוקים. |
| s-9
| במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מתימן במבצע 'על כנפי נשרים', שהגיע לשיאו בחודשי יוני-ספטמבר 1949. |
| s-10
| בשלבים מוקדמים של המבצע היו ניסיונות להאט את קצב העלייה בגלל מצבם הבריאותי הגרוע של העולים וחשש מפני קשיים בקליטתם בישראל הענייה , אולם שינויים פוליטיים בתימן והתקבצות הפליטים אילצו את הממשלה ואת הג'וינט לארגן מבצע הצלה ועליה בהול. |
| s-11
| כבר בשלב הראשון של המבצע שהחל בדצמבר 1948 הגיעו ממחנה 'חאשד' לישראל בין 700 ל-950 יתומים, מהורה אחד או משניהם . |
| s-12
| מחנה המעבר 'חאשד' הוקם בתימן בחופזה ונועד להכיל עד 1,000 איש, אולם בחודש ספטמבר 1949 היו בו מעל 13,000 פליטים. |
| s-13
| על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות. |
| s-14
| המצב במחנה היה קשה והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. |
| s-15
| אחת האחיות העידה: 'באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם . |
| s-16
| היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה , למרות הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם , כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז , הייתי דורכת על הגופות . |
| s-17
| ' תושבי המחנות סבלו ממחסור במזון , במים זורמים ותרופות , וכן מתנאי סניטציה קשים. |
| s-18
| המחנות עמדו בפני קריסה והוחלט להעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן . |
| s-19
| קשה במיוחד היה מצבם הבריאותי של תינוקות, ילדים וזקנים . |
| s-20
| לפי ד'ר שטרנברג רבים מהילדים נראו כשלדים ומשקלם של ילדים בני שנה היה 4–5 ק'ג, 'עור ועצמות ופני זקנים'. |
| s-21
| אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן'. |
| s-22
| לפי ד'ר דב לויטן, 40% מהילדים בני השנה שעלו מתימן לישראל נפטרו, משום שבתימן לא הכירו את הרפואה המודרנית , וכן בשל תנאי המחיה הקשים של העולים - מסע העלייה המפרך , התנאים הקשים במחנות המעבר והתנאים במחנות בישראל בתקופת המחסור ששררה אז. |
| s-23
| לכך יש לצרף את היחס המתנשא של צוותי הרפואה שקלטו אותם , שראו אותם כפרימיטיביים . |
| s-24
| 'מחד, ניסו לטפל בילדים ולרפא אותם . |
| s-25
| מאידך, כשהילד מת לא הודיעו להורים שלו . |
| s-26
| הם לא נכחו בקבורה ולא ניסחו תעודות פטירה'. |
| s-27
| חלק מהילדים הגיעו לבית החולים דג'אני ביפו ישירות משדה התעופה בלוד . |
| s-28
| הם היו במצב קשה של תת-תזונה ותחלואה , וללא רישומים. |
| s-29
| רבים מהם מתו ונקברו בחלקה של ילדי תימן בבית העלמין בחולון . |
| s-30
| רובם הגדול של עולי תימן שמרו על אורח חיים דתי. |
| s-31
| לאחר שהגיעו לישראל הם שוכנו בשלושה מחנות מרכזיים, ששימשו קודם לכן מחנות של הצבא הבריטי - ראש העין , בית ליד (פרדסיה), ועין שמר. |
| s-32
| חלק מן העולים שהה זמן קצר במחנה המעבר בעתלית . |
| s-33
| אורח החיים במחנות העולים היה דומה לזה של חיילים במחנה צבאי. |
| s-34
| בד בבד עם הקמת המחנות , גויס והוכשר צוות מנהלי שיטפל באלפי העולים . |
| s-35
| מחנות אלה נסגרו לאחר כשנה וחצי , בשלהי שנת 1950, ושוכניהם הועברו למעברות , שבהן חיו ההורים והילדים יחד. |
| s-36
| דבר זה השפיע על דפוסי היעלמות של תינוקות שהיו שונים מעט בתקופת המחנות ובתקופת המעברות . |
| s-37
| עולים שוכנו גם במחנות העולים שער העלייה (בחיפה ) ובבאר יעקב. |
| s-38
| לטענת יצחק מעוז, מנהל מחנה ראש העין מאז היווסדו , עומס העבודה והבלבול במחנות היה קשה ביותר. |
| s-39
| בכל לילה הגיעו כ-700–800 עולים והעובדים במחנה עבדו כ-20 שעות ביממה בניסיון לקלוט אותם באמצעים דלים. |
| s-40
| בעיה מיוחדת הייתה רישום שמות תושבי המחנה . |
| s-41
| לרוב העולים היו שמות דומים, כך שצירוף של שני שמות בלבד כמו 'זכריה אברהם' לא היה מספיק, והיה צורך להשתמש בשם שלישי. |
| s-42
| לדבריו , כל תינוק שהובא למחנה הוכנס קודם כל לבית התינוקות , שם נרשם בשם שנמסר למטפלת על ידי הורי התינוק ומדבקה עם שמו הוצמדה לידו הימנית . |
| s-43
| הרופא במקום החליט אם תינוק חולה צריך להישלח לבית החולים . |
| s-44
| התחלואה בקרב תינוקות וילדים במחנות ותנאי הטיפול בילדים מהווים חלק מרכזי בפרשה . |
| s-45
| בסמוך למחנות פעלו בתי חולים מקומיים לטיפול בעולים שפעלו בתנאים קשים. |
| s-46
| ההורים גרו באוהלים ובמבנים זמניים. |
| s-47
| בשל מצבם הבריאותי של התינוקות ותנאי המגורים במחנות , הוחלט להקים בהם בתי תינוקות שבהם שוכנו עד 50 תינוקות בחדר אחד. |
| s-48
| הדבר הגביר את סיכויי ההידבקות . |
| s-49
| בין הסגל של בתי התינוקות (שרובו מקרב יוצאי אירופה) לבין המשפחות , היו קשיי תקשורת שהותירו משקעים. |
| s-50
| היו מקרים של היעדרות הורים בגלל הנסיבות הקשות של אותה תקופה, והדבר עשוי היה ליצור תחושה אצל המטפלות שהמשפחה נטשה את התינוק ושיש למצוא לו סידור חלופי. |
| s-51
| במקרה של מחסור במקום , או במקרים קשים, הועברו התינוקות , כמו חולים אחרים, לבתי חולים אחרים. |
| s-52
| חולים במחלות מידבקות, לרבות אסכרה, ודפטריה שיתוק ילדים ושחפת , הועברו לבתי חולים ממשלתיים בפרדס כץ ובדיר עמר (איתנים). |
| s-53
| לדברי מנדל, לעיתים קרובות היה צורך דחוף להעביר תינוק, ולא ניתן היה לחכות להורים , בשל קושי לטפל בו או חשש להדבקת ילדים נוספים. |
| s-54
| לדבריו : 'השיטה למצוא הורים לא הייתה משוכללת. |
| s-55
| היה איזה רמקול במשרד של הסוכנות והיו צועקים את השם של אב. |
| s-56
| ברבות מעדויות העולים מתוארים מאפיינים דומים: ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבתי תינוקות, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה ) ונאמר לו כי הם מתו וכבר נקברו. |
| s-57
| הוכח שמעטים מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין[דרוש מקור]. |
| s-58
| ההורים ניסו למחות, אך בדרך כלל ללא הועיל. |
| s-59
| באחד המקרים העידה אם שכאשר באה להיניק את בנה נאמר לה כי הוא חלה והועבר לבית חולים בחיפה . |
| s-60
| לאחר שחוללה מהומה ורופא הכה אותה , הראתה לה אחות את בנה בבית התינוקות . |
| s-61
| כמה בני משפחה מסרו עדויות שאינן מכלי ראשון, על ילדים שהוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שהם נפטרו, בעקבות מחאה נמרצת. |
| s-62
| מתוך 745 מקרי העלמות שהובאו בפני וועדת החקירה הממלכתית , צוין מקום היעלמות לגבי 735 תינוקות. |
| s-63
| לפי עדות המשפחות כ-200 תינוקות נעלמו מבתי תינוקות שפעלו במחנות העולים , ומרבית התינוקות האחרים נעלמו מבתי החולים בתקופת המחנות והמעברות . |
| s-64
| מתוך התינוקות שנעלמו בבתי חולים כ-220 נעלמו בתקופת המחנות , וכ -240 בתקופת המעברות . |
| s-65
| במקום אחר מחלקת הוועדה 745 מקרי היעלמות עם מספרים מעט שונים: |
| s-66
| העיתונאי שאול בן חיים הציע בשנת 1954 הסבר לכך שילדים רבים שנסעו לבתי החולים אבדו להורים . |
| s-67
| לדבריו , נהגי אמבולנס נהגו למלא את המכונית בילדים חולים. |
| s-68
| בתי החולים היו מלאים חולים ופצועים . |
| s-69
| אם הילד החולה לא התקבל במקום אחד, נסע הנהג לבתי חולים נוספים בניסיון לאשפזו שם. |
| s-70
| ייתכן שהנהג לא מסר תמיד באופן מסודר היכן הילדים , הן בגלל היעדר מודעות לחשיבות הרישום והן בגלל הקושי הגדול להשתלט על השמות . |
| s-71
| אפשרות נוספת היא שהמטפלת לא הספיקה לרשום את מה שאמר הנהג . |
| s-72
| גורם נוסף שגרם לבלבול היה אחיות חדשות שרק החלו לעבוד בישראל וחלקן לא ידעו לקרוא עברית. |
| s-73
| לפי יצחק מעוז, ייתכן שילד מסוים נפטר ובמקומו קיבלו הוריו ילד תימני אחר. |
| s-74
| ילדים רבים נכנסו לבית החולים כשהם רזים מאוד, ולאחר תקופת אשפוז השתנו פניהם והורים התקשו לזהות אותם . |
| s-75
| הורים חיפשו את הילדים בין בתי החולים ובחלק מהמקרים הילדים נמצאו. |
| s-76
| המסתורין שאפף את ההיעלמות הוביל לטענה קשה יותר, שלפיהן ילדים רבים שנרשמו כנפטרים למעשה נחטפו ונמסרו לאימוץ . |
| s-77
| הפרשה שבה והסעירה את מדינת ישראל מעת לעת והוקמו שלוש ועדות רשמיות לחקירתה . |
| s-78
| בחלק מהמקרים לא הצליחו הוועדות לקבוע מה עלה בגורל הילדים . |
| s-79
| הסערה הציבורית התעצמה בפרשת הרב עוזי משולם. |
| s-80
| הוריהילדים שנעלמו באופן מסתורי וללא כל קצה של חוט לידיעה מה עלה בגורלם , הגישו תלונות שברובן היו מאפיינים משותפים: |
| s-81
| שילנסקי אף סיפר בישיבה שהסתובב במחנות העולים באותה תקופה וכי במו עיניו ראה את הדברים עליהם מדברים בישיבה . |
| s-82
| אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהן העבירו ילדים בריאים באמבולנסים מבתי הילדים שבמחנות העולים לבתי החולים . |
| s-83
| אחות שעבדה במחנה העולים 'עין שמר' העידה שהיא עצמה לקחה בזה חלק, ושמעולם לא החזירה ילדים מבתי החולים למחנה . |
| s-84
| חלק מהאחיות קשרו את היעלמות הילדים עם ביקורם של אנשים מחו"ל במחנות . |
| s-85
| בעדות לגבי בית ילדים בעין שמר נאמר: |
| s-86
| גם נהגי אמבולנסים העידו שלקחו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים ולא החזירו אותם , ועשו זאת בעיקר בלילה . |
| s-87
| כבר בשנת 1949 היה הדרג הבכיר בממשלה מודע לפרשה . |
| s-88
| בשנת 1950 שלח ארגון 'התאחדות התימנים ' מכתבים בנושא אל שר המשטרה בכור-שלום שטרית. |
| s-89
| במכתב , שנשלח ב-8 במאי 1950, נאמר: |
| s-90
| ד'ר ליכטיג כתב לבתי החולים הממשלתיים ב-21 באפריל 1950: |
| s-91
| מסמכים מאותה שנה מעידים ששר המשטרה ושר הבריאות היו מודעים לבעיה אך הסתירו מידע רב. |
| s-92
| סיווגם של רבים ממסמכים אלה היה 'סודי' או 'סודי ביותר'. |
| s-93
| בינואר 1950 נעלם תינוק בן 7 חודשים, משה בן סלים, שהוריו שהו במחנה העולים בבית -ליד. |
| s-94
| במרץ 1950 החלה חקירת משטרה על היעלמות זו, שכללה תשאול במחנות העולים ובבית החולים בחודשים מרץ ואפריל של אותה שנה. |
| s-95
| מסקנת המשטרה הייתה שהתינוק הבריא לאחר שאושפז . |
| s-96
| הוא נשלח בטעות למחנה עין שמר ושם נעלם עקב אי-סדרים ברישום החולים במחלקות הרפואה במחנות אלו. |
| s-97
| בספטמבר 1950 תיאר בקצרה העיתון 'דבר' את היעלמו . |
| s-98
| הכתב מציין כי 'אין זה מקרה ראשון שהילדים אשר נשלחו מהמחנה לבתי חולים נעלמו בדרכם חזרה'. |
| s-99
| במרץ 1950 דווח בעיתון 'דבר' על אישה ובנה התינוק , מעולי תימן, שבעלה ואביו מחפש אותם . |
| s-100
| בדיווח נאמר כי ידוע על מקרים דומים נוספים. |