| s-1
| הסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, הידוע בשם הסכם השילומים (מכונה גם ' הסכם לוקסמבורג'. |
| s-2
| wiedergutmachung בגרמנית 'תיקון העוול '), הוא הסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית , על ידי שר החוץ משה שרת והקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר, ב-10 בספטמבר 1952 בלוקסמבורג , ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל , בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על העול הכבד שנפל על מדינת ישראל ליישב מחדש מספר גדול של פליטים יהודים חסרי אמצעים שנעקרו ממקומם ואיבדו את נכסיהם בתקופת השואה , בגלל מעשי הנאצים . |
| s-3
| ההסכם נכנס לתוקף במטה האומות המאוחדות בניו יורק, ב-27 במרץ 1953, בעת חילופי כתבי אישור של הממשלות . |
| s-4
| במקביל להסכם עם מדינת ישראל, נחתם הסכם פיצויים עם ארגונים יהודיים שונים שקיבלו פיצויים בשם העם היהודי . |
| s-5
| פרופ' פרנץ ביהם, אחד השושבינים של ההסכם מהצד הגרמני נימק את מתן הפיצויים הגלובליים לישראל ולארגונים היהודים , בצורך לשקם את העם היהודי שנפגע בגלל מעשי הנאצים . |
| s-6
| לדבריו , מתן הפיצויים גם לארגונים היהודיים נועד להתגבר על הקושי בכך שמדינת ישראל אינה מייצגת את כל העם היהודי אלא את אזרחיה בלבד. |
| s-7
| עקרון מתן השילומים לנפגעי המשטר הנאצי נקבע בחוזי השלום בין המדינות המנצחות לבין גרמניה, ובבונדסטאג של גרמניה המערבית הוסכם על כך פה אחד. |
| s-8
| הפיצויים האישיים הועברו גם לניצולים זכאים שלא ישבו בישראל ולא היו אזרחים ישראלים. |
| s-9
| בהסכם נקבע כי גרמניה המערבית תשלם שני שלישים מהפיצויים ואילו גרמניה המזרחית תשלם את השליש הנותר . |
| s-10
| גרמניה המזרחית סרבה להיות צד בהסכם ולא שילמה פיצויים לישראל או לניצולי השואה . |
| s-11
| ב-1991, לאחר איחוד גרמניה, הועלו מספר סעיפים בהסכם לדיון מחדש בעקבות הטענה כי גרמניה המאוחדת ירשה את מחויבויותיה של גרמניה המזרחית (ראו להלן). |
| s-12
| הסכם השילומיםלא נועד להחליף ולא פגע בזכותם של אזרחי ישראל לפיצויים ישירות מממשלת גרמניה המערבית על נזקים שנגרמו להם . |
| s-13
| פיצויים אלו כללו רנטות לניצולי השואה , שהיוו תשלום חודשי קבוע לשם מימון הוצאות רפואיות, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה , וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה . |
| s-14
| גובה הפיצויים נקבע לפי קריטריונים שאמדו את מידת הנזק שנגרם לניצול השואה . |
| s-15
| הסכם השילומים גם לא החליף את המנגנונים להשבת רכוש יהודי שנשדד . |
| s-16
| חלק מהפיצויים על רכוש הקהילות היהודיות בגרמניה עצמה (בתי כנסת ומבני ציבור שהוחרמו ) ניתן לקהילות שנותרו בגרמניה המערבית . |
| s-17
| התגבשות הרעיון |
| s-18
| כבר בתחילת מלחמת העולם השנייה עלה הרעיון שהגרמנים יצטרכו לשלם פיצויים על הרכוש שגזלו מהיהודים ועל הסבל שגרמו להם , ככל הנראה בהשפעת תשלומי העונשין שהוטלו על גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה . |
| s-19
| במהלך מלחמת העולם השנייה החל העסקן היהודי -גרמני שלום רודל אדלר, שניהל את הקרן הבריטית שסייעה ליהודים שנמלטו מהמדינה הנאצית , להעלות רעיון בדבר פיצוי בגין הרכוש היהודי שנותר בגרמניה . |
| s-20
| אדלר כתב ב-1939 מזכר, שנשלח לאישים בולטים בבריטניה ובארצות הברית , ובו הציע לאסוף מידע על הרכוש היהודי של יהודי גרמניה והמדינות הכבושות לשם קבלת פיצוי כספי עתידי. |
| s-21
| מרבית מקבלי המכתבים של אדלר דחו את הצעותיו , מלבד חיים ויצמן שהסכים לפיצוי החומרי המוצע ונפגש גם עם אדלר. |
| s-22
| עם זאת, למרות פעילותם של ויצמן ואדלר , לא התקדם הנושא . |
| s-23
| ב-1940 קיבל דוד בן-גוריון תזכיר ראשון על כך ובסוף אותה שנה גם ברל כצנלסון דיבר על כך בפומבי . |
| s-24
| ב-1941 הקים הקונגרס היהודי העולמי את 'המוסד לעניינים יהודיים', שהגדיר בין מטרותיו את השבת הרכוש הגזול ליהודים בתום המלחמה . |
| s-25
| החל ב-1942 הנושא נידון גם בעיתונות . |
| s-26
| בדצמבר 1942 פעל בתל אביב ארגון פרטי בשם 'יוסטיציה', שרשם דרישות לפיצויים עבור נפגעי הנאצים . |
| s-27
| הארגון השתמש בעורכי דין מארצות שונות ובדצמבר אותה שנה ביקש את תמיכת הסוכנות היהודית , אולם היוזמה נדחתה בנימוק ש'המעשה קצת מוקדם יותר מדי' ולא ניתן לדעת מה יהיו 'תנאי השלום '. |
| s-28
| מעבר לפרסומים הפובליציסטיים , עלה הנושא לדיון בהנהלת הסוכנות היהודית , אז הגוף העליון של התנועה הציונית . |
| s-29
| במהלך הדיון תבע דוד בן-גוריון, יושב ראש הסוכנות , לקבל בלעדיות על ייצוג העם היהודי . |
| s-30
| מולו התייצב נחום גולדמן שטען שעל הקונגרס היהודי העולמי לייצג אותם . |
| s-31
| לסוכנות היהודית נכתבו תזכירים שדנו בבעיות המשפטיות הכרוכות בתביעת פיצויים והייתה מגמה להבטיח שהסוכנות היא זו שתוסמך לייצג את תביעות העם היהודי וכי רוב הפיצויים יופנו לקליטת עולים בארץ ־ישראל. |
| s-32
| במהלך 1943 פורסמו מספר מאמרים בנושא בעיתון 'הארץ ', וב -1944 פורסמה חוברת העוסקת בנושא . |
| s-33
| האחראי לפעולות אלו היה זיגפריד מוזס, כלכלן יוצא גרמניה (שהיה לימים מבקר המדינה הראשון ). |
| s-34
| באותה תקופה היה ידוע על רדיפת יהודים ועל החרמת רכוש בגרמניה ובארצות הכבושות על-ידה , אולם ממדי השואה טרם נודעו ברבים . |
| s-35
| ב-1945, לאחר כניעת גרמניה, הגיש חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית , תביעה בשם העם היהודי לפיצויים מבעלות הברית . |
| s-36
| בתביעה נטען שרכוש יהודי רב שנגזל בשואה נותר ללא בעלים נוכח ההשמדה הנאצית ולכן הוא שייך לעם היהודי שהוא מייצג. |
| s-37
| תביעתו של ויצמן הייתה אחת מבין תביעות רבות שהגישו מדינות שונות לבעלות הברית , ששמשו כאפוטרופוסות למדינה הגרמנית . |
| s-38
| הייחוד בתביעתו של ויצמן היה בהיותה תביעה של עם ולא של מדינה. |
| s-39
| זו גם הייתה הסיבה לדחייתה . |
| s-40
| החלטת מדינת ישראל |
| s-41
| מדינת ישראלהוקמה ב-1948 וכשנה לאחר מכן הוקמו שתי מדינות גרמניות חדשות: במערב גרמניה הוקמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, בשטח שהיה נתון לשליטה זמנית של ארצות הברית , בריטניה וצרפת ; במזרח גרמניה הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית , בשטח שהיה נתון לשליטה זמנית של ברית המועצות . |
| s-42
| בעלות הברית לשעבר החלו במאמצים לשקם את אירופה ולהסתגל למצב הגאו -פוליטי החדש שנקרא לימים המלחמה הקרה . |
| s-43
| החרם שהוטל על גרמניה על ידי הארגונים היהודיים המשיך להתקיים במדינת ישראל. |
| s-44
| למשל, בדרכונים החדשים של המדינה הודפס: 'לכל הארצות פרט לגרמניה '. |
| s-45
| עם זאת, כיוון שגרמניה המערבית הפכה לחלק בלתי נפרד מגוש מדינות המערב , שישראל שאפה לטפח את קשריה איתו , הקשה החרם על ניהול יחסי החוץ של ישראל. |
| s-46
| סוגיית הפיצויים נשארה בתודעה הכללית גם לאחר קום המדינה . |
| s-47
| ב-10 במאי 1949 כתב מיכאל עמיר, נציג ישראל במדינות בנלוקס, להנהלת משרד החוץ כי התחוללה התאוששות מדהימה של המשק בגרמניה המערבית , ואפשר היה להניח שכוחה לעמוד בתשלום פיצויים, וכי 'זו העת להגיש חשבון לפיצויים על כל ההרס שנגרם , על כל העושק שבוצע ועל כל הרכוש שנשדד '. |
| s-48
| כעבור שנה וחצי חזר על הצעתו זו ביתר תוקף. |
| s-49
| בפברואר 1950 התקבלה החלטה בממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית לגבי הפיצויים האישיים (הרנטות ). |
| s-50
| בספטמבר באותה שנה, בהמלצת משרד החוץ , מונתה ועדה מיוחדת לטיפול בעניין הפיצויים האישיים והכלליים . |
| s-51
| ההחלטה לפנות לגרמניה נבעה, בין היתר , מהמצב הכלכלי בארץ . |
| s-52
| באותה תקופה היה בישראל מחסור חמור מאוד במטבע זר והתברר כי מדיניות הצנע שנועדה לפתור את בעיית המחסור לא צלחה. |
| s-53
| משרד החוץ והוועדה שמונתה על ידו המליצו לפנות ישירות לגרמניה לשם דיון על הפיצויים הכלליים , בנוסף לפיצויים האישיים . |
| s-54
| ההמלצה הובאה לשולחן הממשלה ונדחתה , בפעם הראשונה בדצמבר 1950 ולאחר מכן שוב בינואר 1951. |
| s-55
| הדחייה נבעה מההתנגדות לדין ודברים ישיר עם גרמניה והציעה במקום זאת לפנות לבעלות הברית לשעבר כגורם מקשר. |
| s-56
| לאחר קביעת הממשלה פנה משרד החוץ ב-6 בינואר לארבע בעלות הברית . |
| s-57
| הפנייה נומקה ברצון להימנע ממצב של 'הרצחת וגם ירשת' ובטענה שישראל נזקקת לכסף על מנת לקלוט את 'שארית הפליטה '. |
| s-58
| שלוש בעלות הברית המערביות השיבו שהן לא יכולות לכפות על גרמניה פיצויים נוספים. |
| s-59
| ברית המועצות לא השיבה. |
| s-60
| תשובת בעלות הברית השאירה בידי ישראל אופציה לנהל משא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית או לוותר על הפיצויים . |
| s-61
| לבסוף הורה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה , לפתוח במשא ומתן ישיר ובכך בא אל קצו הוויכוח בתוך הממשלה . |
| s-62
| ההחלטה נותרה סודית בשלב זה. |
| s-63
| באפריל 1951 נפגשו דוד הורוביץ, מנכ'ל משרד האוצר , ומוריס פישר משגרירות ישראל בצרפת עם קנצלר גרמניה המערבית קונראד אדנאואר. |
| s-64
| הפגישה הייתה לא-רשמית וחשאית . |
| s-65
| בפגישה הביע הקנצלר נכונות לפצות את העם היהודי ולצאת בהכרזה שגרמניה נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי . |
| s-66
| הצהרה זו הייתה אמורה להכשיר את דעת הקהל לקראת פתיחת המגעים הרשמיים והגלויים עם גרמניה המערבית . |
| s-67
| ב-27 בספטמבר 1951 ניתנה ההצהרה על ידי אדנאואר, מעל במת הבונדסטאג בבון . |
| s-68
| בהצהרתו אמר: |
| s-69
| 'העם הגרמני ברובו המכריע סלד מן הפשעים שנעשו ביהודים ולא השתתף בהם . |
| s-70
| בתקופת הנאציונל -סוציאליזם היו בעם הגרמני רבים שהראו נכונות לסייע לאזרחי ארצם היהודים תוך נטילת סיכון, מטעמי דת, מצפון ובושה בשל הנזק שנגרם לשמה של גרמניה. |
| s-71
| אולם בשמו של העם הגרמני בוצעו פשעים שלא יתוארו, המחייבים תקנה מוסרית וחומרית '. |
| s-72
| אולם הקנצלר גם סייג את דבריו ואמר כי יש להתחשב גם במגבלות יכולתה של גרמניה, משום שמוטל עליה לדאוג לנפגעי המלחמה , לפליטים ולמגורשים הרבים שמצאו מקלט בתחומה . |
| s-73
| הוא הודיע כי הממשלה הפדרלית מוכנה לפתור את בעיית הפיצויים החומריים 'יחד עם נציגי היהדות ונציגי מדינת ישראל'. |
| s-74
| נוסח ההודעה סוכם קודם לכן עם נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי ועם נציגי ממשלת ישראל. |
| s-75
| הבונדסטאג אישר את ההודעה בקימה ודומייה לזכר קורבנות הנאציזם . |
| s-76
| ההודעה אושרה פה אחד על ידי הבונדסטאג ואפשרה את פתיחתו של משא ומתן רשמי. |
| s-77
| כחודש לאחר נאום אדנאואר כינס נחום גולדמן, היו"ר המשותף של הסוכנות היהודית ונשיא הקונגרס היהודי העולמי , פגישה בניו יורק שבה השתתפו נציגיהם של 23 ארגונים יהודיים לאומיים ובינלאומיים ראשיים. |
| s-78
| המשתתפים הבהירו כי שיחות אלו אמורות להיות מוגבלות לתביעות חומריות בלבד, וכך נולדה ועידה בנוגע לתביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה שנקראה ועידת התביעות . |
| s-79
| בדצמבר של אותה שנה נחשפה הבקשה הישראלית מגרמניה לפיצויים והיא נדונה בהנהלת הסוכנות היהודית , בוועדת החוץ והביטחון ובממשלה . |
| s-80
| ב-6 בינואר 1952 עלה ההסכם לסדר יומה של הכנסת השנייה , ולאחר שלושה ימי דיון נערכה הצבעה במליאה . |
| s-81
| ההחלטה שהתקבלה הייתה לייפות את כוחה של הממשלה לנהל את המשא ומתן . |
| s-82
| ההחלטה התקבלה ברוב של 61 חברי כנסת מול 50 מתנגדים ו-6 נמנעים. |
| s-83
| 3 חברי כנסת נעדרו. |
| s-84
| בייפוי כוחה של הממשלה תמכו 45 חברי הכנסת של מפא'י ו-6 מתוך שמונת החברים בהפועל המזרחי . |
| s-85
| הקואליציה ככלל , ומפלגות מפא'י ו'הפועל המזרחי ' בנפרד , נתנו לחברים ניצולי השואה חופש הצבעה, כדי לא להעמידם בדילמה מוסרית. |
| s-86
| חופש ההצבעה ניתן רק לאחר שהתברר לבן -גוריון שקיים רוב התומך בהחלטה . |
| s-87
| המחאה נגד ההסכם |
| s-88
| מרגע חשיפת המשא ומתן הישיר עם גרמניה, בדצמבר 1951, הייתה הארץ כמרקחה . |
| s-89
| היה זה אחד מהוויכוחים הסוערים שידעה המדינה בכלל והכנסת בפרט . |
| s-90
| שני עיתוני הערב , 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות', נקטו עמדה ברורה נגד השילומים . |
| s-91
| המחאה הגיעה לשיאה ב-7 בינואר 1952, כשההסכם עלה לסדר יומה של הכנסת . |
| s-92
| מתנגדי ההסכם קיימו הפגנה שבה השתתפו מפגינים רבים מאוד (יחסית לגודל האוכלוסייה באותה תקופה). |
| s-93
| ההפגנה החלה בכיכר ציון בירושלים , וצעדה לבניין הכנסת (אז בבית פרומין, מרחק דקות הליכה מהכיכר ). |
| s-94
| יושב-ראש מפלגת חרות, חבר הכנסת מנחם בגין, שנאם בהפגנה , דיבר בחריפות רבה נגד הממשלה : |
| s-95
| בגין קרא לאי -תשלום מיסים ולמרי אזרחי, גם אם משתתפיו יילקחו ל'מרתפי עינויים' ול 'מחנות ריכוז', וגם אם ישלמו בחייהם . |
| s-96
| לאחר דבריו של בגין החל ההמון לצעוד לעבר הכנסת. |
| s-97
| על הכנסת הופקדו שוטרים רבים שפרסו סביבה גדרות תיל והציבו ברחובות מחסומים רבים. |
| s-98
| חרף ניסיונות המשטרה לבלום את המפגינים באלות ובגז מדמיע, הגיעו המפגינים למפתן הכנסת והשליכו אבנים לתוך אולם המליאה . |
| s-99
| במהלך ההפגנה נפצעו כמאה שוטרים, ח'כ חנן רובין נפגע מאבן בראשו ועוד מספר חברי כנסת שרסיסי החלונות המנופצים פגעו בהם . |
| s-100
| עיתון 'הארץ ' תיאר את רחבת הכנסת באותו היום כ'שדה קרב'. |