| s-1
| הסימפוניה החמישית בדו מינור, Op. 67 (מכונה גם 'הגורל '), שכתב לודוויג ואן בטהובן בין השנים 1804–1808, היא מהמפורסמות ומהפופולריות שביצירות המוזיקה הקלאסית . |
| s-2
| הסימפוניה בוצעה לראשונה בשנת 1808 בתיאטר אן דר וין שבווינה וזכתה לפופולריות תוך זמן קצר. |
| s-3
| מאז הייתה לאחת הסימפוניות המבוצעות ביותר באולמות הקונצרטים . |
| s-4
| הסימפוניה מורכבת מארבעה פרקים: אלגרו קון בריו, אנדנטה קון מוטו, וסקרצו מהיר (אלגרו) המוביל ללא הפסקה (attacca) לפרק הסיום , אלגרו. |
| s-5
| ידוע במיוחד מוטיב הפתיחה של הפרק הראשון הבנוי מארבעה תווים, 'קצר-קצר-קצר-ארוך', פעמיים בזה אחר זה ('סקוונצה'): |
| s-6
| הסימפוניה , ובמיוחד מוטיב הפתיחה שלה , השתרשו בתרבות המערב גם בקרב קהל שאינו מאזין מובהק למוזיקה קלאסית. |
| s-7
| הדבר הביא לעיבודים מחודשים של חלקים מהסימפוניה בסרטי קולנוע, בסדרות טלוויזיה ובסגנונות של מוזיקה פופולרית כמו דיסקו, רוקנרול, ואפילו טכנו. |
| s-8
| שימוש מפורסם במוטיב הפתיחה של הסימפוניה החמישית נעשה במהלך מלחמת העולם השנייה , כששירות השידור הבריטי , ה-BBC, פתח בו את מהדורות החדשות שלו . |
| s-9
| הרצף 'קצר-קצר-קצר-ארוך' ייצג את קוד המורס של האות 'V' (עבור 'Victory') — נקודה, נקודה, נקודה, קו. |
| s-10
| הלחנה |
| s-11
| כתיבת הסימפוניה החמישית ארכה זמן רב, יותר מארבע שנים. |
| s-12
| זאת מכיוון שבמהלך אותן שנים עסק בטהובן בכתיבת יצירות נוספות, ביניהן הגרסה הראשונה של 'פידליו', הסונאטה לפסנתר 'אפאסיונטה', שלוש רביעיות המיתרים 'ראזומובסקי', הקונצ'רטו לכינור , הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר , והסימפוניות הרביעית והשישית . |
| s-13
| טיוטות ראשונות של הסימפוניה מתוארכות לשנת 1804, מיד לאחר מועד השלמת הסימפוניה השלישית , וסיום כתיבתה בשנת 1808 התרחש במקביל לסיום כתיבת הסימפוניה השישית , 'הפסטורלית '. |
| s-14
| בטהובן היה אז בשנות השלושים לחייו , וכבר סבל מחירשות חלקית. |
| s-15
| ביצוע בכורה |
| s-16
| ערך מורחב – קונצרט בטהובן, 1808 |
| s-17
| הסימפוניה החמישית בוצעה לראשונה ב-22 בדצמבר 1808 בתיאטר אן דר וין שבווינה , במסגרת קונצרט גדול ויחיד במינו שארך יותר מארבע שעות, קונצרט בטהובן, 1808. |
| s-18
| בטהובן ניצח על הקונצרט , שהוקדש כולו להשמעת בכורה של יצירותיו . |
| s-19
| שתי הסימפוניות , החמישית והשישית , הופיעו בתוכנית בסדר הפוך מהמוכר כיום: הסימפוניה החמישית צוינה כמספר 6, והשישית כמספר 5. |
| s-20
| תוכנית הקונצרט המלאה כללה את היצירות הבאות :. |
| s-21
| הסימפוניה השישית . |
| s-22
| פרק ה'גלוריה' של המיסה בדו מז'ור. |
| s-23
| הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר (נוגן בידי בטהובן בעצמו ). |
| s-24
| הסימפוניה החמישית . |
| s-25
| פרקי ה'סנקטוס' וה 'בנדיקטוס' של המיסה בדו מז'ור. |
| s-26
| הפנטזיה הכוראלית |
| s-27
| בטהובן הקדיש את הסימפוניה החמישית לשניים מפטרוניו : הנסיך לובקוביץ והרוזן רזומובסקי. |
| s-28
| ההקדשה הופיעה במהדורה המודפסת הראשונה שיצאה לאור באפריל 1809. |
| s-29
| קבלה והשפעה |
| s-30
| ביצוע הבכורה , שסבל ממכשלות שונות, עבר כמעט ללא תגובה מצד המבקרים . |
| s-31
| התזמורת לא היטיבה לנגן – התקיימה חזרה אחת בלבד לפני הקונצרט – ובנקודה אחת במהלך ביצוע הפנטזיה הכוראלית , נאלץ בטהובן להפסיק את הנגינה ולהתחילה מחדש עקב טעות של אחד המבצעים . |
| s-32
| האודיטוריום לא היה מחומם והקהל היה מותש מהקור ומאורך התוכנית . |
| s-33
| תוך זמן קצר כבשה הסימפוניה מקום מרכזי ברפרטואר הקונצרטים . |
| s-34
| בין השאר בוצעה בקונצרטי הפתיחה של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בדצמבר 1842 ושל התזמורת הסימפונית הלאומית של ארצות הברית בנובמבר 1931. |
| s-35
| סימפוניה זו היא בין המהפכניות שביצירותיו של בטהובן, יחד עם הסימפוניה השלישית , 'הארואיקה ', והסימפוניה התשיעית , 'הכוראלית '. |
| s-36
| היא נחשבה לפורצת דרך מבחינה טכנית ורגשית גם יחד, והייתה לה השפעה רבה על מלחינים ומבקרי מוזיקה. |
| s-37
| היא סיפקה השראה למלחינים כמו ברהמס, צ'ייקובסקי (בעיקר בסימפוניה הרביעית שלו ), מאהלר והקטור ברליוז. |
| s-38
| נאמר עליה כי כל סימפוניה בעלת משמעות שנכתבה אחריה נוצרה בהשפעתה או כתגובה לה . |
| s-39
| עם השנים הפכה הסימפוניה החמישית לאחת היצירות המוכרות ברפרטואר הקלאסי , ומוטיב הפתיחה שלה הפך למעין 'אייקון' מוזיקלי המייצג מוזיקה קלאסית בכלל ואת יצירותיו של בטהובן בפרט. |
| s-40
| מבנה |
| s-41
| היצירה מחולקת לארבעה פרקים:. |
| s-42
| אלגרו קון בריו (מהיר ובהתלהבות ) - Allegro con brio. |
| s-43
| אנדנטה קון מוטו - בקצב הליכה מהיר - Andante con moto. |
| s-44
| סקרצו: אלגרו - בעל אופי מבודח; מהיר - Scherzo: Allegro. |
| s-45
| אלגרו - מהיר Allegro |
| s-46
| שלושת הפרקים הראשונים כתובים לשני חלילים, שני אבובים, שתי קלרינטים, שני בסונים, שתי קרנות, שתי חצוצרות, טימפני, והרכב כלי הקשת הרגיל של התפקיד הראשון והשני בכינורות , ויולות, צ'לים וקונטרבאסים . |
| s-47
| בפרק הרביעי , מצטרפים פיקולו, קונטרה בסון ושלושה טרומבונים (אלט, טנור ובס ). |
| s-48
| ביצוע היצירה נמשך כ-35 דקות. |
| s-49
| פרק ראשון |
| s-50
| הפרק הראשון פותח במוטיב ארבעת הצלילים 'קצר-קצר-קצר-ארוך' (ראו לעיל), אחד מהמפורסמים ביותר במוזיקה המערבית . |
| s-51
| המוטיב חוזר בצורות שונות לאורך הסימפוניה ומאחד אותה מבחינה נושאית. |
| s-52
| מחלוקת שוררת בקרב מנצחים בנוגע לאופן נגינת ארבע התיבות הפותחות . |
| s-53
| הפרק מתחיל בשני פסוקי פורטיסימו דרמטיים, המוטיב המפורסם , המשתלטים על קשב המאזין . |
| s-54
| לאחר ארבע התיבות הראשונות , משתמש בטהובן בחיקויים ובסקוונצות להרחבת המוטיב ; חיקויים נמרצים אלה מתערבבים זה בזה בסדירות קצבית ברורה כל כך, עד שנראה שהם מפתחים מלודיה יחידה וזורמת . |
| s-55
| לאחר הגשר נשמעת תרועה קצרה של הקרנות , המהווה מעין הכרזה על כניסת הנושא השני . |
| s-56
| נושא זה כתוב ב-מי במול מז'ור, המז'ור המקביל , והוא לירי יותר, כתוב בפיאנו ומביא את מוטיב ארבע התיבות בליווי כלי הקשת . |
| s-57
| הקודה מבוססת שוב על מוטיב ארבע התיבות . |
| s-58
| קטע הפיתוח בא בהמשך , תוך שימוש במודולציות , סקוונצות וחיקוי , וכולל את הגשר . |
| s-59
| אחרי הרפריזה , מופיע קטע סולו קצר באבוב בסגנון כמו-אלתורי, והפרק מסתיים בקודה גדולה. |
| s-60
| פרק שני |
| s-61
| הפרק השני , בלה במול מז'ור, הוא יצירה לירית בצורת וריאציה כפולה, כלומר שני נושאים מוצגים ומשתנים לסירוגין. |
| s-62
| לאחר הווריאציות ישנה קודה ארוכה. |
| s-63
| הפרק פותח בהכרזת נושאו , מלודיה באוניסונו בנגינת ויולות וצ'לים , בליווי קונטרבסים. |
| s-64
| נושא שני מגיע במהרה, עם הרמוניה שמספקים קלרינטים, בסונים וכינורות , עם ארפג'ו משולש בוויולות ובקונטרבס . |
| s-65
| לאחר חזרה על הנושא הראשון בווריאציה , מופיע נושא שלישי, בתווים של 1/32 בוויולות ובצ'לי וכנגדו אמירה בחליל , אבוב ובסון . |
| s-66
| אחרי קטע ביניים, כל התזמורת משתתפת בפורטיסימו , לקראת סדרה של כמה קרשנדי, וקודה לסיום הפרק . |
| s-67
| פרק שלישי |
| s-68
| בפרק השלישי שלושה חלקים, כולל סקרצו וטריו . |
| s-69
| הוא עוקב אחר התבנית המסורתית של פרקים שלישיים בסימפוניות מהתקופה הקלאסית , ומכיל ברצף את הסקרצו הראשי , קטע טריו ניגודי, חזרה לסקרצו , וקודה . |
| s-70
| הפרק חוזר לסולם דו מינור הפותח ומתחיל בנושא הבא , בנגינת צ'לי וקונטרבסים :. |
| s-71
| המוזיקולוג גוסטב נוטבום מהמאה ה-19 ציין שלנושא זה יש אותו רצף גובהי צלילים (אך בסולם שונה ובמנעד אחר) של פתיחת הנושא של הפרק האחרון בסימפוניה מס' 40 בסול מינור של מוצרט. |
| s-72
| הנה הנושא של מוצרט:. |
| s-73
| תופעות כאלה של דמיון צצות לעיתים במקרה , אך אין זה סביר במקרה זה. |
| s-74
| נוטבום גילה את הדמיון כשעיין בפנקס הסקיצות של בטהובן לסימפוניה החמישית : מופיעות בו 29 תיבות של ה'פינאלה' של מוצרט, שבטהובן העתיק. |
| s-75
| הנושא הפותח נענה בנושא מנוגד בכלי הנשיפה , ברצף החוזר על עצמו. |
| s-76
| אחריו נכנסות הקרנות ברמה בנושא הראשי של הפרק , והמוזיקה מתקדמת משם . |
| s-77
| קטע הטריו הוא בדו מז'ור ונכתב במרקם קונטרפונקטי. |
| s-78
| כשהסקרצו חוזר בפעם האחרונה , הוא מנוגן בפיציקטו חרישי בכלי קשת. |
| s-79
| בקודה הסופית , המוזיקה צונחת ללחישה קלה לפני קרשנדו ענק ומעבר ללא הפסקה לפרק הרביעי . |
| s-80
| מעבר סופי זה לוקח את המוזיקה מדו מינור לדו מז'ור של ה'פינאלה'. |
| s-81
| 'הסקרצו מציע ניגודים, הנושאים דמיון מסוים לאלה של הפרק האיטי , בכך שהם שואבים את כוחם משינוי קיצוני באופי בין הסקרצו והטריו .. |
| s-82
| הסקרצו מעמת תארית זו עם המוטיב המפורסם מהפרק הראשון , המשתלט בהדרגה על כל הפרק . |
| s-83
| פרק רביעי |
| s-84
| הפרק הרביעי מתחיל באקורד דו מז'ור הכולל את כלי התזמורת ומתייחד בהרכב מלא של טרומבונים. |
| s-85
| הסיום המנצח והמעורר מתחיל ללא הפסקה לאחר הסקרצו . |
| s-86
| הוא כתוב בווריאנט בלתי רגיל של צורת הסונאטה : בסוף קטע הפיתוח , המוזיקה עוצרת על קדנצה דומיננטית, בפורטיסימו , והמוזיקה נמשכת לאחר הפסקה בחזרה (רפריזה) שקטה על 'נושא הקרנות ' של פרק הסקרצו . |
| s-87
| ביציאה מהתיבות האחרונות של קטע הסקרצו המובלע מוצגת הרפריזה תוך קרשנדו, בדיוק כפי שאותה מוזיקה הוצגה בפתיחת הפרק . |
| s-88
| לא ידוע, אם בטהובן הכיר סימפוניות אלו. |
| s-89
| סיום הסימפוניה החמישית מכיל קודה ארוכה מאוד, בה נדחסים הנושאים הראשיים של הפרק בזה אחר זה. |
| s-90
| לקראת הסוף , הטמפו עולה לפרסטו . |
| s-91
| הסימפוניה נגמרת ב-29 תיבות של אקורדי דו מז'ור, מנוגנים בפורטיסימו ב'סגנון הקלאסי '. |
| s-92
| מסורת, עיון ומחקר |
| s-93
| דברים רבים נכתבו על הסימפוניה החמישית בספרים , מאמרים של מלומדים והערות על ביצועים מוקלטים או חיים. |
| s-94
| פרק זה מסכם כמה נושאים, הכלולים בחומר זה. |
| s-95
| מוטיב ה'גורל' |
| s-96
| המוטיב ההתחלתי של הסימפוניה זוהה כמה פעמים עם משמעות סימבולית של הגורל הנוקש בדלת . |
| s-97
| רעיון זה בא ממזכירו ומשרתו של בטהובן, אנטון שינדלר, שכתב שנים רבות אחרי מות בטהובן:. |
| s-98
| מומחים נוטים להמעיט בערך עדותו של שינדלר בנוגע לעניינים שונים בחייו של בטהובן (יש הסבורים , שהוא זייף רישומים בספרי השיחות של בטהובן). |
| s-99
| יתרה מזו , לעיתים קרובות צוין שגישתו של שינדלר לבטהובן הייתה רומנטית מדי. |
| s-100
| מכאן שגם אם איננו יכולים לדעת בוודאות אם שינדלר זייף ציטוט זה, הדבר נראה כאפשרות סבירה. |